עמוס עוז, 1939-2018

כתב: שרון שנקמן

פרידה מסופר שהביא הרבה כבוד לספרות העברית בעולם, שאהב  להקשיב לישראלים ולא היסס להלחם על דמותה של המדינה גם במחיר של הליכה נגד הזרם.

עמוס עוז נולד בשם עמוס קלוזנר בירושלים והתחנך בבית ספר עממי דתי. בשנתיים לאחר התאבדות אמו, בגיל 14 וחצי, עזב עוז את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה. עוז שירת בצה"ל בחטיבת הצנחנים ולאחר מכן למד פילוסופיה וספרות עברית. הוא  נישא לנילי, בתו של ספרן הקיבוץ וב1965 יצא ספרו הראשון "ארצות התן". בגיל 29 יצא ספרו השני "מיכאל שלי" שתורגם ל34 שפות, יצא ב41 מהדורות ונבחר על ידי מועדון הקוראים של הוצאת ברטלסמן הבינלאומית כאחד ממאה הרומנים הגדולים של המאה ה20.

עוז לא פחד להביע ביקורת. רובי ריבלין, נשיא המדינה, ציין בהספדו "לא פחדת להיקרא בוגד" ואכן עוז העדיף להימנות לדבריו על מועדון הבוגדים (שמנה למשל את הנביא ירמיהו, את צ'רצ'יל שנקרא בוגד אחרי שפירק את האמפריה הבריטית, לינקולן שנקרא בוגד כאשר נלחם בעבדות וסאדאת שנקרא בוגד אחרי שנירמל יחסים עם ישראל). עוז אמר ש"לפעמים בוגד הוא האוהב האמיתי" וש"בוגד הוא אדם שמשתנה בעיני אלה ששונאים שינוי"

עוז אהב את החברה הישראלית. הוא ראה בה סמינר גדול של דעות בו כולם צועקים ואף אחד לא מקשיב, חוץ ממנו שהתפרנס מלהקשיב לאנשים. הוא אמר פעמים רבות שהוא אוהב את המדינה גם כשהוא לא סובל אותה. הוא חשב שמקור השסעים הן  בהיותה של מדינת ישראל קשת של חלומות שונים ובהקשר הזה הירבה לצטט מתוך השיר אותו שרו בהלוויתו "פה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות".

הוא אהב את השפה העברית וראה בה את הפלא הגדול של הציונות. שפה שהייתה רדומה במשך 1700 שנה והשתמשו בה רק לתפילות חזרה להיות חיה וסוערת. הוא סיפר על ביקור שלו בקולוסאום ברומא, המבנה הענק ביותר בכל העולם העתיק. הוא התעכב בדוכן קטן שהיה ליד המבנה ובו חוברות הסבר לתיירים. כאשר קלט שיש חוברת בעברית אבל אין חוברת בלטינית בכה מהתרגשות.

המלצת קריאה –  אותו הים:

ספר שבמהלך כתיבתו הבין עוז שראשי הפרקים אותם הכין צריכים להיות הספר עצמו. הוא כתוב בסגנון מקורי מאוד: הדמויות יודעות מה עובר על הדמויות האחרות בזמן אמת למרות שהן רחוקות אחת מהשניה במין ערבוב של שירה ופרוזה.