כל מי שעסקו אי פעם במוסיקה, בין אם כיוצרים, זמרי-מקלחת או פשוט מאזינים, יודעים להסביר בצורה אינטואיטיבית כי למוסיקה יש ערך רגשי, טיפולי אפילו, בחיינו. היא מאפשרת לנו לנסוק לגבהים של התרוממות רוח, או בולמת את הנפילה כשאנחנו שוקעים. חוקרים ומטפלים רבים בישראל ובעולם, כבר הפכו את האינטואיציה הזו לתורה ולדיסיפלינה, וכיום לימודי תרפיה במוסיקה הם לימודים מוכרים לתואר שני בישראל.

חוה, כיצד נבדלת תרפיה במוסיקה מתחומי טיפול אחרים?

"המוסיקה היא בראש ובראשונה שפה לא מילולית, וככזו יש לה יכולת לגעת בנקודות מאוד עמוקות, ברבדים שונים. היא מסייעת בהבעה רגשית ומשחררת, ולצד זאת גם מסייעת לארגן. אם מחלקים את המוסיקה למרכיבים, מגלים כי לכל מרכיב מוסיקלי יש ערך טיפולי: לקצב יש ערך מארגן מצד אחד, ומשחרר מצד שני. להרמוניה ומלודיה לעומת זאת יש ערך רגשי: ניתן לבטא באמצעותן רגש.
המוסיקה ככלי טיפולי טובה לאנשים שהם לא מילוליים, משום באמצעותה הם מצליחים להתחבר לאחר ולעצמם. היא טובה גם לאנשים מילוליים, כי פעמים רבות המילים מכבידות עלינו – הן יוצרות מחסום וחומה, ולעומתן המוזיקה מרככת ומעדנת. בשירים רבים המילים מעבירות את המסר, אך המוזיקה מחברת לרגש: היא משקפת עוצמות רגשיות ומשמעות. בקרב בני נוער זה מאוד בולט: הם פעמים רבות מתקשים להתבטא, אבל מאוד מתחברים לשירים מסוימים אשר משקפים החוצה את מצבם הרגשי.
אבות ישורון כתב: "אני חושב כי המוסיקה יודעת עלינו כל מה שיש לנו לדעת על עצמנו". זה משפט מדהים לדעתי, וכל כך נכון: כשאני מטפלת ומלמדת סטודנטים אני רואה את זה כל הזמן – המוסיקה יודעת על האדם יותר ממה שהוא יודע על עצמו. למשל – ניתן לראות שאדם מתוח דרך האופן שהוא מנגן ומאלתר בזמן הטיפול: אם הוא מנגן מהר או מונוטונית זה מעיד על מתח, אם הוא משתמש באקורדים מוקטנים ודיסוננסים – יש מתח. כמטפלת אני לא זקוקה למילים – המוסיקה מדברת במקום המטופל. לא סתם אומרים שמוסיקאים יוצרים את היצירות הכי טובות כשהם בסערה – המוסיקה מוציאה את הרגש, מוציאה דברים מדהימים. כשהם רגועים יש להם פחות צורך בזה.
גם לכלי הנגינה יש משמעויות, ולא סתם מישהו בוחר לנגן על כלי מסוים – יש לו צורך. למשל מי שבוחר בכלי הקשה, הוא מי שיש לו צורך להוציא אגרסיות בסובלימציה, כלומר לתעל את האגרסיות בצורה נכונה. גיטרה ונבל מזכירים קשר הורה-תינוק. הם עשויים מעץ, שהוא חומר חם, ויש משהו רך ונעים בנגינה עליהם. צ'לו הוא הכלי שהכי מזכיר קול וגוף אנושי, ומאוד עוזר למטופל להתחבר למטפל".

מי קהלי היעד לתרפיה במוזיקה?

"הכל מהכל: בתי חולים, נוער בסיכון, חינוך מיוחד, קשישים, חולים, אנשים שחוו ארועים מוחיים בגיל צעיר יחסית (40-60), ילדים בפנימיות, אפילו חירשים. לשפה הטיפולית יש הרבה גישות, אשר מותאמות לצרכים שונים. יש את הגישה הפסיכואנליטית, ולצדה יש גם את הגישה השיקומית – תרפיה במוסיקה לאנשים שעברו ארועים מוחיים, חולי אלצהיימר ואנשים עם בעיות נוירולוגיות שונות. גילינו למשל שלמוסיקה יש ערך טיפולי גדול בעיכוב של תהליכים דמנטיים. דוגמה נוספת היא טיפול באוריינטציה קהילתית, שם מופיעים בפני קהל וחדר הטיפולים הוא לא סגור. אנחנו עובדים פעמים רבות עם אוטיסטים או ילדים עם פיגור, שיש להם בעיות שפה. המוח שלנו מחולק לשתי המוספירות: שמאלית וימנית. השפה משויכת לשמאלית, אבל המוסיקה לימנית, ולכן ניתן באמצעות מוסיקה לסייע לבעיות שפה. ניתן לראות זאת אצל ילדים שמגמגמים בדיבור, ובשירה הגמגום נעלם.
גם בתחום הטראומה תרפיה במוסיקה היא כלי משמעותי: הדוקטורט שלי הוא על עבודה עם נערות שעברו טראומה, וכיצד עוזרים להן להחזיר את השליטה לחיים ולעבד את האובדן. במחקר, ראיתי הרבה אלמנטים במוסיקה שהם למעשה סימפטומים טראומטיים: כשמתרחשת פוסט טראומה אנשים מגיבים לעתים בהמנעות או עוררות יתר, ושני הדברים האלה השתקפו במוסיקה: הנערות ניגנו בחוסר שקט, או לחלופין קטעו פעילות מוזיקלית ונמנעו מלנגן. חשוב לציין שתרפיה במוסיקה ככלי להתמודדות עם פוסט טראומה רלוונטית לטראומות נוספות, למשל מלחמות או פגיעה מינית. המוסיקה מאפשרת לארגן, לעבד, להרגיע ולהחזיר שליטה, אך גם לתת ביטוי רגשי ולעורר".

על רגל אחת – מה אנחנו רואים בעצם בחדר הטיפולים? כיצד מתבצע הטיפול?

"קודם כל חשוב לדעת שהיחיד שצריך לדעת לנגן בחדר הטיפול, הוא המטפל. הרעיון הוא לחבר את התאוריה של הפסיכולוגיה למוסיקה, וליצור יחדיו שפה חדשה וחזקה מאוד – השפה הטיפולית. אנחנו משתמשים הרבה באלתור, ונותנים למטופל לנסות את כל הכלים ולמצוא למה הוא מתחבר. לאחר מכן אני חוברת למטופל, ואנחנו יוצרים משהו ביחד. אם יש מישהו שיודע לנגן אנחנו מנצלים את זה לצורך הטיפול, אבל לעתים דווקא נלך לכלי שהוא לא למד לנגן עליו. המעניין הוא שדווקא מי שלא למד לנגן, לרוב מתבטא בצורה יותר אותנטית ומשוחררת ממי שלמד.
לכל היבט בנגינתו של המטופל יש משמעות, ואנחנו מנתחים כל אלתור וכל שיר על פי תאוריות וגישות שונות. מניתוח של אלתור אדם יכול לגלות על עצמו דברים מדהימים שהוא אינו מודע אליהם. כמטפלת, זה בכל פעם מרגש אותי מחדש".
מי המטפלים שמגיעים לעסוק בתרפיה במוסיקה? יותר מתחום המוסיקה או יותר מהתחום הטיפולי שמעוניינים להרחיב אופקים?

"בדיוק סיימנו מחקר בנושא, והתברר שמתוך 800 מטפלים בארץ הרוב הגיעו מתחום המוסיקה – מורים ומוסיקאים. כמו כן יש אחוז ניכר של אנשים שמגיעים אחרי תואר ראשון בפסיכולוגיה ועבודה סוציאלית, שנוכחו כי הכלים המילוליים אינם מספיקים בטיפול. אני אדגיש כי הלימודים אצלנו הם לתואר שני, וכי ישנו מחקר רב בתחום בארץ – תרפיה במוסיקה הוא תחום שמתפתח פה במהירות, ובעולם אנחנו מאוד מוערכים".

ליוצרים ששוקלים ללמוד את התחום, מה היית ממליצה? איך יוצר יכול לדעת אם זו באמת האוריינטציה שלו?

"אם הוא רואה שהמוסיקה אצלו היא גם ביטוי רגשי, אם הוא מתחבר לאנשים ורואה איך המוזיקה משפיעה על מי שמקשיב לו. אם הוא מבין שהמוסיקה יכולה לשמש ככלי טיפולי, ורק רוצה שניתן לו את הכלים הדרושים – זה מתאים לו. נוסף על כך דרושות יכולות אמפתיה, סובלנות, היכולת לעבור תהליך. יש הרבה מוסיקאים שמחלקים את חייהם לשניים: ביום הם מטפלים, ובערב הם מופיעים ועושים את המוסיקה שלהם. השילוב הזה הוא לא בהכרח מנוגד – יש בעיות טכניות שצריך להתגבר עליהן, ומצד שני יש משהו בשני התחומים שמשלים זה את זה. אני אוסיף שככל שאדם הוא מוסיקאי ברמה יותר גבוהה, היכולת שלו להשתמש במוסיקה היא טובה יותר – המנעד המוסיקלי הרחב יעזור לו. למוסיקאי, זהו התחום הטיפולי הטבעי ביותר".